מדינת הרוב היהודי 

מדינת הרוב היהודי, מענה למדינה דו-לאומית

האפשרות לכונן מדינה דו-לאומית יהודית-ערבית עולה בשני תרחישים שונים המוצגים בשיח הציבורי הן על ידי גורמים ישראלים והן על ידי גורמים פלסטינים. התרחיש הראשון כולל את כל היהודים והערבים החיים בין הים התיכון לנהר הירדן, וסיבת התרחשותו העיקרית היא אי הגעה להסדר מדיני שבסיסו מימוש הרעיון של שתי מדינות לשני עמים[1]. מצב זה עלול להוביל בטווח הבינוני או הארוך לסיפוח שטחי יהודה ושומרון על ידי ישראל ומתן מעמד של אזרחים במדינת ישראל לכל הערבים המתגוררים בשטחי יהודה ושומרון, התפתחות שמשמעה כינון מדינה דו-לאומית. תרחיש זה מוצג לרוב כאמצעי לחץ על קובעי המדיניות בישראל ועל דעת הקהל הישראלית, ומטרתו להוביל לחידוש המשא ומתן עם הפלסטינים (שאכן חודש לאחרונה) או להאצתו כדי להגיע להסדר מדיני של שתי מדינות לשני עמים. התרחיש השני מתייחס ליהודים ולערבים החיים בגבולות מדינת ישראל, וסיבת התרחשותו העיקרית היא צפי הסתברותי שלפיו הגידול הטבעי של האוכלוסייה הערבית בעשורים הבאים יהיה גבוה מהגידול הטבעי של האוכלוסייה היהודית (הסכנה הדמוגרפית). השינויים במאזן הדמוגרפי יעלו בהתמדה את שיעור חלקו של המיעוט הערבי באוכלוסייה במקביל לירידה בשיעור חלקו של הרוב היהודי, זאת עד למצב שבו המיעוט הערבי יהא משמעותי בגודלו (שיעור של כ-30% מהאוכלוסייה הכוללת במדינה, במקום 20% לערך כיום), כדי להצדיק את הטיעון בדבר התהוותה של מדינה דו-לאומית.

מדינה דו-לאומית מוצדקת אם שני הלאומים במדינה רואים בה פתרון ראוי ובר קיימא לאורך זמן, אשר עתיד להיטיב את מצבם של שני הלאומים, קרי היתרונות לשני הלאומים רבים ומשמעותיים ביחס לחסרונות הנובעים מאפשרויות אחרות, כגון: שתי מדינות לאום נפרדות וקטנות בשטח ובאוכלוסייה או מדינה אחת ובה ללאום אחד יש מעמד בכורה ושליטה על פני לאום אחר. מדינת ישראל רחוקה מאוד מהאפשרות לכונן מדינה דו-לאומית בהסכמת הרוב היהודי והמיעוט הערבי, תהיינה הנסיבות הדמוגרפיות, האזוריות והבינלאומיות אשר תהיינה, בהתאם לתרחיש הראשון או השני. הרוב היהודי והמיעוט הערבי יימצאו במסלול של התנגשות ועימות גובר ככל שהדרישה של המיעוט הערבי לכינון מדינה דו-לאומית תיתמך על ידי התחזקות הטיעון הדמוגרפי, זאת מכיוון שהרוב היהודי לעולם לא יסכים לחלוק את מעמד הבכורה והשליטה במדינת ישראל עם המיעוט הערבי.

הרוב היהודי צריך להיערך לאפשרות כי המיעוט הערבי בישראל יגדיל את חלקו באוכלוסייה מ-20% לערך ל-30%, עובדה שתאפשר לנציגי המיעוט הערבי לדרוש בזירה הפנימית, ובעיקר בזו הבינלאומית, הכרה במדינת ישראל כמדינה דו-לאומית. העלאת סוגיית המדינה הדו-לאומית לסדר היום עלולה להוביל לתהליך הרסני ולהתפתחותן של כמה מגמות שליליות שתבואנה בזו אחר זו, כפי שיפורט להלן:

מגמה ראשונה - דרישה לאוטונומיה

המיעוט הערבי עלול להיסחף אחר נציגים קיצוניים שיבקשו לחזק את מגמת ההיבדלות של החברה הערבית מהחברה היהודית בכל תחומי החיים, מגמה שמטרתה להכין את הבסיס האידיאולוגי לדרישה להחיל אוטונומיה מלאה של המיעוט הערבי על אזור נרחב בגליל שקיים בו רוב ערבי. קריאה לאוטונומיה משמעותה חיזוק הלאומיות הערבית והדגשת הדו-לאומיות של מדינת ישראל.

מגמה שנייה - כנסת חצויה

המיעוט הערבי יעשה מאמץ כביר להגדיל את נציגותו בכנסת באמצעות עידוד הערבים להצביע בבחירות הכלליות לכנסת באחוזי הצבעה גבוהים, זאת כדי לשקף את הפוטנציאל האלקטורלי של האוכלוסייה הערבית. בנסיבות אלה תכונן ממשלה המורכבת ממפלגות ציוניות המייצגות את הרוב היהודי. בקואליציה היהודית יהיו חברים כ-70 חברי כנסת. מול קואליציה זו תתייצב אופוזיציה לוחמנית בראשות מנהיג ערבי לאומני, אשר תמנה כ-30 חברי כנסת ערבים. כנסת חצויה בין נציגי הרוב היהודי השולט לבין המיעוט הערבי הנשלט תדגיש את הטיעון של המיעוט הערבי להיווצרותה של מדינה דו-לאומית.

מגמה שלישית - קריסת הדמוקרטיה

הממשלה תנסה להתמודד עם תופעת הלאומנות הגוברת בקרב המיעוט הערבי כפי שהיא תשתקף קרוב לוודאי בפעילותה של האופוזיציה הערבית, זאת באמצעות קידום הצעות חוק הממוקדות במיעוט הערבי במדינה. החקיקה האנטי-ערבית תגבר ככל שהאיום של המיעוט הערבי על מדינת היהודים ייתפס כמשמעותי יותר בראייתו של הרוב היהודי. הכנסת תהיה לזירת התגוששות בין נציגים יהודים לנציגים ערבים; היהודים יטענו לזכותם הלגיטימית להגן על מדינת היהודים במדיניות ובחקיקה ואילו הערבים יטענו כי לפעולות הרוב היהודי אין לגיטימציה מכיוון שהן מנוגדות לערכי הדמוקרטיה והשוויון. קריסת הדמוקרטיה הישראלית על רקע כנסת חצויה תהיה עניין של זמן בלבד, שכן הציבור היהודי יבקש להשליט שלטון חזק שייתן מענה ללאומיות הערבית.

מגמה רביעית - השבת הממשל הצבאי

מאבקם של נציגי המיעוט הערבי בכנסת ושל האוכלוסייה הערבית ברחובות הערים להכרה במדינת ישראל כמדינה דו-לאומית שתעניק שוויון מלא לערבים צפויה לעלות מדרגה באופי המחאה ובעוצמת המאבק, עד כדי אפשרות למרי אלים בשלטון. מהומות בלתי-פוסקות ברחוב הערבי יאלצו את הממשלה היהודית להשיב את הממשל הצבאי על יישובים במגזר הערבי. השבת הממשל הצבאי וההגבלות על תנועת הערבים עלולה להעמיד את מדינת ישראל בלחצים בינלאומיים להסרת הממשל הצבאי.

מגמה חמישית - מלחמת אזרחים

התמשכות הממשל הצבאי ביישובי המגזר הערבי ללא אופק סביר לסיומו עלולה להוביל את המיעוט הערבי לנקוט התנגדות אלימה נגד חיילים או נגד אזרחים יהודים שייקלעו ליישובים אלה. להתנגדות האלימה פוטנציאל לגלוש למלחמת אזרחים בעצימות נמוכה, שתכלול פיגועים נגד יעדים שונים וירי נגד אנשי כוחות הביטחון. מלחמת אזרחים יכולה לנבוע גם מסיטואציה משולבת של ממשל צבאי לצד מלחמה המתנהלת בין מדינת ישראל לבין מדינות אויב או ארגוני טרור, כאשר המיעוט הערבי יבקש לפתוח חזית נוספת למאבק במדינת היהודים.

שיטת הממשל הנהוגה בישראל אינה מיטבית לעניין התמודדותו של הרוב היהודי עם דרישת המיעוט הערבי לכינון מדינה דו-לאומית, שכן בדמוקרטיה פרלמנטרית עולה הסבירות להססנותו של השלטון ולאיפוק מרחיק לכת נוכח הדרישה הבלתי-מתפשרת לכינון מדינה דו-לאומית. חולשת ההנהגה עלולה להעצים את מאבקו של המיעוט הערבי לקבלת אוטונומיה בגליל, לפילוגה של הכנסת כך שתייצג שני לאומים, להאצת התהליך שיוביל לקריסת הדמוקרטיה, ליצירת ריק שלטוני ולהעלאת רף האלימות של המיעוט הערבי כלפי האוכלוסייה היהודית.

שיטת הממשל המשולב מקבעת את מעמדו הייחודי של הלאום היהודי ואת שליטתו על מדינת ישראל ובהתאם מהווה מכה ניצחת לאשליות המיעוט הערבי בדבר האפשרות לכינון מדינה דו-לאומית. הנשיא וממשלו יכולים לקבוע במדיניות ובחקיקה מגבלות שלא תאפשרנה לרעיון המדינה הדו-לאומית להגיע לכלל דרישה של המיעוט הערבי, ודאי לא לכלל אפשרות מעשית למימוש הרעיון. כינונו של משטר נשיאותי-יהודי יהווה הרתעה אפקטיבית מפני כל ניסיון של המיעוט הערבי לערער על מדינת הלאום של העם היהודי במטרה להביא לכינונה של מדינה דו-לאומית תחתיה. הנשיא וממשלו יהיו ערוכים להפעלה נחושה של כוחות הביטחון נגד כל אלימות מאורגנת מצד המיעוט הערבי, בין אם בסוגיה של מדינה דו-לאומית ובין אם בסוגיה אחרת. האפשרות להגדיל את נציגותו של המיעוט הערבי בכנסת, ובכלל זה גיבוש אופוזיציה רחבה, לא תהווה מכשול לפעילותה התקינה של הדמוקרטיה הפרלמנטרית, ובוודאי לא תוביל לקריסתה, נוכח יציבותו של המשטר הנשיאותי ויכולתו לתת מענה לכל התפתחות.

לממשל הנשיא ולסנאט היהודי מוקנית זכות לגיטימית לקבוע את עקרונות מדיניות הלאום כדי לקיים את מדינת הרוב היהודי, כפי שיפורט להלן:

עקרון מדינת הלאום של העם היהודי - ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. עיקרון זה הוא אבן היסוד המרכזית לכינונה של מדינת ישראל כפי שנקבע בהכרזת העצמאות. בהתאם לעיקרון זה יהא רשאי ממשל הנשיא באישור הסנאט היהודי להסדיר בחקיקה כל סוגיה הנוגעת ללאום היהודי, זאת נוסף על הלגיטימציה שעיקרון זה מקנה לחוק השבות ולמאפיינים הלאומיים של המדינה היהודית (דגל המדינה, המנונה והסמל שלה).

עקרון אי הכלה של לאום אחר - ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, ולא תהיה הכלה של לאום אחר שיתקיים לצד הלאום היהודי. בהתאם לעיקרון זה יהא רשאי ממשל הנשיא באישור הסנאט היהודי להסדיר בחקיקה את עקרון אי ההכלה של לאום אחר ואת הוצאתם מחוץ לחוק של מאפיינים לאומיים המייצגים את המיעוט הערבי, ובכלל זה איסור ציון יום הנכבה, איסור הנפת דגל פלסטין בתחומי מדינת ישראל ואיסור השמעת ההמנון הפלסטיני בתחומי מדינת ישראל.

עקרון שמירת הרוב היהודי - במדינת ישראל יתקיים רוב יהודי משמעותי שלא יפחת מ-75% מהאוכלוסייה הכוללת של אזרחי המדינה. בהתאם לעיקרון זה יהא רשאי ממשל הנשיא באישור הסנאט היהודי להסדיר בחקיקה את הדרכים לשמירת הרוב היהודי, כך שהאוכלוסייה הלא יהודית במדינת ישראל לא תעבור את רף ה-25%. הדרכים לשמירת הרוב היהודי במדינת ישראל הן: מניעת כניסתם למדינה של מי שאינם יהודים והוצאתם של מי שנכנסו לתחומי המדינה בניגוד לחוק; עידוד הגירה של אוכלוסייה לא יהודית בתמריץ כספי או אחר (הגירה מרצון); שלילת אזרחות מאזרחים שיוגדרו על פי חוק עוינים למדינה היהודית והעברתם למדינה אחרת, בגין הנסיבות הבאות: אזרחים התומכים בעמדות מדינות אויב כנגד ישראל; אזרחים השותפים לפעילות של מאבק לאומני או מזדהים עמה; אזרחים הנוטלים חלק בפעילות של טרור חבלני, המבצעים טרור אקולוגי, או המבצעים פשעים פליליים על רקע לאומני; אזרחים השוללים את היותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי; אזרחים המהווים סיכון ביטחוני, על פי חוות דעת מקצועית של גורמי הביטחון המוסמכים ועוד.

עקרון מסה קריטית מאיימת - מדינת ישראל תגביל את היקפה המרבי של האוכלוסייה הלא יהודית עד ל-2.5 מיליון נפש, מכיוון שמעבר להיקף זה מתקיימת מסה קריטית המאיימת על מדינת היהודים[2]. בהתאם לעיקרון זה, באישור הסנאט היהודי יהא רשאי ממשל הנשיא להסדיר בחקיקה את הגבלת האוכלוסייה הלא יהודית להיקף שנקבע או להיקף אוכלוסייה אחר שיקבע ממשל הנשיא. עקרון מסה קריטית מאיימת גובר על עקרון שמירת הרוב היהודי, כך שלא יתאפשר לאוכלוסייה הלא יהודית לחרוג מ-2.5 מיליון נפש גם אם היקף זה הוא בשיעור של עד 25% מהאוכלוסייה. האפשרויות להגבלת היקפה המרבי של האוכלוסייה הלא יהודית הן: (א) במדיניות הגירה, הגירה מרצון והגירה כפויה כמפורט בעקרון שמירת הרוב היהודי; (ב) במתן מעמד זמני של אזרחות מושעית לחלק מהאוכלוסייה הלא יהודית שמעבר להיקף המרבי הקבוע. מאזרחים המצויים במעמד של אזרחות מושעית תישלל הזכות לבחור ולהיבחר לכנסת וכן זכויות אחרות שתיקבענה בחוק. שיבה למעמד אזרחות מלאה ממעמד של אזרחות מושעית תתאפשר באופן טבעי על בסיס מקום שהתפנה במסגרת היקפה המרבי של האוכלוסייה הלא יהודית.

עקרון כיבוד עדות וקהילות לא יהודיות - מדינת ישראל על מוסדותיה השלטוניים הרשמיים תכבד את העדות והקהילות הלא יהודיות ותעניק להן מעמד רשמי של עדות וקהילות מוכרות הנהנות מחופש דת ופולחן ומזכויות אזרחיות[3]. בהתאם לעיקרון זה יהא רשאי ממשל הנשיא לקבוע מדיניות לסיווג העדות או הקהילות הלא יהודיות, כלהלן: הקהילה המוסלמית, הקהילה הנוצרית-ערבית, הקהילה הנוצרית, העדה הדרוזית, העדה הצ’רקסית, העדה הבדואית בצפון, העדה הבדואית בדרום, קהילה אחרת (מי שלא נמנה עם אחת מהעדות או הקהילות המוכרות).

האם אפשר להצדיק את עקרונות מדיניות הלאום במסגרת התנהלותה של מדינה דמוקרטית? נבחן כל עיקרון בנפרד. עקרון מדינת הלאום של העם היהודי מבוסס על הכרזת העצמאות: "[...] ובתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית ועל יסוד החלטת עצרת האומות המאוחדות אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." הכרזת העצמאות אינה מותירה מקום לספק בנוגע לכינונה של מדינת לאום לעם היהודי, ולכן עיגון ההכרזה באמצעות חקיקת חוקים מתאימים יכול להיחשב דמוקרטי לחלוטין בראייתו של הרוב היהודי[4].

עקרון אי ההכלה של לאום אחר חייב להיות קביל בראייה ארוכת טווח ובנסיבות המיוחדות של מדינת ישראל. האפשרות האחרת להכרה בלאום של המיעוט הערבי ובמדינה דו-לאומית תוביל בהכרח למשברים פנימיים ולקריסת הדמוקרטיה הישראלית. מדינת ישראל, המבקשת להמשיך בהתנהלות דמוקרטית לשנים רבות, חייבת להגן על אופי המשטר הדמוקרטי מפני הסכנות האורבות לפתחו, ומדינה דו-לאומית היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה ולכן מניעת היווצרותה ראויה להיחשב לגיטימית ומוצדקת.

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות למיעוט הערבי לגבש את זהותו הלאומית באמצעות התלכדות סביב מאפיינים לאומיים. יש בכך משום סיכון למדינת היהודים ולדמוקרטיה. מאפייני הזהות הלאומית של המיעוט הערבי אינם יכולים להיחשב בגדר חופש הביטוי של המיעוט שיש להגן עליו במשטר דמוקרטי. נבהיר עמדה זו בנוגע להתנגדות הקיימת לציון יום הנכבה. ימי אבל לאומי נוגעים לאירועים יוצאי דופן בהיסטוריה של העמים ואפשר לבחון אותם על פי שישה משתנים קבועים. נמחיש זאת בהשוואה בין ציון יום השואה והגבורה לבין ציון יום הנכבה;

אשמה - אשמת העם הגרמני בשואה של יהודי אירופה היא מובהקת ואי אפשר לערער עליה, זאת כתוצאה מאימוץ תורת הגזע, משנאת היהודים ורדיפתם באשר הם יהודים וממדיניות מכוונת של התנועה הנאצית והרייך הגרמני בנוגע להכחדת העם היהודי, אשר גבתה שישה מיליון קורבנות יהודים, מהם כאחד וחצי מיליון ילדים - הנוראה בהשמדות העמים הידועות בהיסטוריה האנושית. מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה, והאשמה מופנית כלפי העם הגרמני וכלפי אלה שסייעו בידו. גרמניה הרשמית אינה מתכחשת לאשמתה ומכירה בה ולכן מעניקה תוקף לציון יום השואה והגבורה. המיעוט הערבי בישראל טוען לאסון שפקד אותו עם הקמת מדינת היהודים (הנכבה) ומטיל את האשמה כולה על מדינת ישראל. אולם הנסיבות ההיסטוריות היו שונות בתכלית; המיעוט הערבי בישראל היה שותף ללחימה לצד מדינות ערב אשר פתחו במלחמת השמדה נגד מדינת ישראל מיד עם ההכרזה על הקמתה. לכן האשמה מוטלת על התוקפן, ובתוכו המיעוט הערבי בישראל, שקיווה לחיסולה המהיר של מדינת היהודים כדי לרשת את הארץ כולה. המיעוט הערבי מציין את יום הנכבה ואת תוצאות מלחמת העצמאות שהובילה לנזקים קשים בעבורו, ובכלל זה הרס כפרים רבים ונטישה של תושבים ערביים את ישראל ובעיית הפליטים שנוצרה עקב כך. ישראל הרשמית מתכחשת לאשמתה, באופן מוצדק לחלוטין, ורואה את המיעוט הערבי אחראי לאסונו. בעניין סוגיית האשמה ברור כי אין הצדקה לציון יום הנכבה, שכן מיעוט האשם באסונו אינו יכול לציין את אסונו. כך נהוג בקרב העמים.

עוצמה - עוצמתו של העם הגרמני הייתה אדירה ביחס לכוחו המוגבל של העם היהודי הפזור במדינות אירופה ללא עוצמה צבאית מאורגנת משל עצמו. יחסי כוחות בלתי-מאוזנים הכתיבו מראש את תוצאת העימות. העם הגרמני החזק חיסל בשיטתיות את יהודי אירופה חסרי המגן. כאשר מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה, היא מכירה בהיות העם היהודי הצד החלש במשוואת העימות, ומכורח זאת קיימת הצדקה לציון יום השואה והגבורה. המיעוט הערבי בישראל מבקש לאחוז בעמדת הצד החלש בעימות שהתרחש בשנת 1948. אולם הנסיבות ההיסטוריות היו שונות בתכלית; כוחן המשותף של כל מדינות ערב שסגרו מסביב על מדינת ישראל, לרבות תמיכת ערביי ישראל, היה רב מזה שהיה נתון בידי הכוח העברי הלוחם במלחמת העצמאות. בן גוריון הכריז על הקמת המדינה בניגוד לעמדת חלק מחבריו להנהגה, שחששו שבכך יבוא הקץ על היישוב היהודי בארץ ישראל, כתוצאה מפלישת הערבים אליה[5]. עמידתו של היישוב היהודי מול צבאות ערב שעה שיחסי הכוחות נטו לרעתו היא בגדר נס או הישג צבאי בלתי-צפוי. המיעוט הערבי מציין את יום הנכבה בניסיון לשכנע כי מדינת ישראל החזקה הכריעה את הלאום הערבי החלש. מכיוון שתיאור זה חסר כל יסוד עובדתי הרי ככל שהדברים נוגעים לסוגיית העוצמה, לא מתקיימת הצדקה לציון יום הנכבה.

תיקון - מערכת היחסים בין מדינת ישראל המייצגת את העם היהודי לבין גרמניה האחרת שלאחר מלחמת העולם השנייה מתבססת יותר ויותר על תיקון העוול ההיסטורי שגרמו הגרמנים ליהודים. גרמניה סייעה לחיזוקה הכלכלי של מדינת ישראל הצעירה במסגרת הסכם השילומים שנחתם בין שתי המדינות. מערכת היחסים בין שתי המדינות תקינה לרוב ובמסגרתה ניאותה גרמניה לספק לישראל צוללות מתקדמות בעבור חיל הים הישראלי. כאשר מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה, היא אינה מטילה אשמה כבדה או אחריות על גרמניה האחרת, אלא מבקשת להזכיר לעולם ולגרמנים בעיקר את אחריותה של גרמניה הנאצית ושל העם הגרמני לשואת יהודי אירופה. מערכת היחסים שבין הרוב היהודי במדינת ישראל לבין המיעוט הערבי החלה בחששות הדדיים ובהנהגת ממשל צבאי על יישובי הערבים, אך בהדרגה החשש פינה את מקומו ליצירת אמון שאפשר את ביטולו של הממשל הצבאי. מדינת ישראל נוהגת במיעוט הערבי במדיניות של תיקון היחסים אף על פי שאין היא הצד הנושא באחריות למצבם של ערביי ישראל. כאשר המיעוט הערבי מציין את יום הנכבה, אין בכוונתו להעלות לסדר היום את תיקון היחסים שבינו לבין הרוב היהודי, אשר במסגרתו יהא עליו לקחת אחריות לאירועי 1948 ולמצבו. מאחר שהמיעוט הערבי אינו רואה בציון יום הנכבה הזדמנות לשיפור היחסים המתהווים שבין הרוב היהודי למיעוט הערבי, אלא מבקש לנצל יום זה להטלת אשמה בלתי מוצדקת על מדינת ישראל, הרי מבחינת סוגיית התיקון לא מתקיימת הצדקה לציון יום הנכבה.

מאבק - מדינת ישראל לא הייתה מעורבת בעימות צבאי נגד גרמניה באופן ישיר או עקיף מאז הקמתה, ולא ביקשה בדרכי מאבק לנקום על אחריות גרמניה הנאצית לשואת יהודי אירופה. כאשר מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה, היא מבקשת להסתייע בזיכרון השואה כדי לנהל דיאלוג או מאבק דיפלומטי לגיטימי מול השלטונות בגרמניה בהקשר ספציפי מאוד. מטרת המדיניות הישראלית היא למנוע מגרמניה לסייע להתחמשותן של מדינות ערב העוינות לישראל, ובכלל זה למנוע תמיכה וסיוע בהקמת כורים גרעיניים ואספקת נשק צבאי וצוללות. בבסיס המדיניות ניצבת טענתה המוצדקת של ישראל כלפי גרמניה כי מי שנושאת באחריות להשמדת העם היהודי אינה יכולה בשום אופן לסייע למדינות אויב המצהירות על כוונתן להשמיד את ישראל או לחסלה. המיעוט הערבי בישראל רואה בציון יום הנכבה את המשך המאבק במדינת ישראל, את חוסר ההשלמה עם כינון המדינה היהודית ואת השאיפה - במאבק אלים - להשיב את המצב לקדמותו (כפי שהיה בשנת 1948), קרי שיבת פליטים המונית של ערבים אל ערים או יישובים וכפרים שנחרבו. המיעוט הערבי מייחס חשיבות רבה לשימור מורשת המאבק במדינת היהודים והנחלתה מדור לדור, בגיבוש הזהות הלאומית הערבית שתצמיח את מנהיגי המאבק של הלאום הערבי בישראל ומחולליו, עד אשר תוכרע מדינת ישראל. ציון יום הנכבה אינו לגיטימי מכיוון שהוא מקדש את זכות המאבק האלים של המיעוט הערבי במדינת ישראל, מיעוט שבאותה עת נהנה מזכויות אזרחיות נרחבות. סוגיית המאבק - קרי שימור עקרון המאבק הבלתי-פוסק של המיעוט הערבי במדינת היהודים - שומט כל הצדקה לציון יום הנכבה.

מיקום - כאשר סוגיית המאבק בין שני לאומים נותרת רלבנטית בחלוף הזמן, על בסיס אירוע משמעותי משותף בעברם, עולה החשיבות למיקום הלאומים מבחינה טריטוריאלית. קיימות שלוש אפשרויות לסוגיית המיקום: היעדר גבול משותף בין שני הלאומים מפחית את פוטנציאל המאבק; קיומו של גבול משותף בין שני הלאומים מעלה את פוטנציאל חידוש המאבק; ומיעוט לאומי המצוי בטריטוריה של הלאום השליט מעצים את פוטנציאל המאבק. כאשר מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה, ברור כי אין לכך משמעות מבחינת פוטנציאל המאבק האלים על רקע היעדר גבול משותף בין ישראל לגרמניה. כאשר המיעוט הערבי מציין את יום הנכבה על רקע התגבשותו כמיעוט לאומי המצוי בטריטוריה של הלאום השליט, ברור כי קיימת סכנה תמידית למימוש פוטנציאל המאבק האלים. מכיוון שסוגיות המאבק והמיקום רלבנטיות כל כך בהקשר של המיעוט הערבי בישראל, הרי יש הצדקה מוחלטת למניעת ציון יום הנכבה.

לקח - מדינת ישראל מציינת את יום השואה והגבורה מתוך הפנמת הלקח המשמעותי ביותר מהשואה, הנוגע לכוח המגן. גורלו של העם היהודי לא יהיה נתון לחסדיהן של אומות העולם ואף לא לאלה הנחשבות ידידות ובנות ברית של העם היהודי. בניית כוח מגן יהודי הנשען על עוצמתו הצבאית של צה"ל תהווה את המענה לכל איום על מדינת ישראל והעם היהודי. המיעוט הערבי בישראל מסרב להפנים את הלקח המשמעותי מאירועי 1948, קרי הכרה בישראל כמדינת היהודים ופסילת רעיון השמדת מדינת ישראל או ביטולה כמדינה יהודית באמצעות מאבק אלים המשתלב במאבקן של מדינות ערב נגד ישראל. דומה כי המיעוט הערבי הפיק לקח שונה בתכלית, ובחר באסטרטגיה של מאבק מתמשך, לאמור, האומה הערבית נכשלה במשימת ההשמדה של מדינת ישראל ב-1948 אך תבוא העת להשמדת מדינת ישראל בנסיבות אחרות. כחלק מאסטרטגיה זו בונה המיעוט הערבי את זהותו הלאומית בתוך ישראל, מתוך כוונה לכונן במהרה מדינה דו-לאומית, כך שאפשר יהיה לערער את יציבות המשטר עד להתפוררותה של המדינה. זהות לאומית ערבית בישראל היא הרת אסון; ומכיוון שקיימת זהות לאומית ערבית בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה אין להשלים עם קיומה במדינת ישראל. סוגיית הלקח המוטעה שבחר בו המיעוט הערבי בישראל שוללת את זכותו של מיעוט זה לציין את יום הנכבה.

מניתוח ששת המשתנים כאמור עולה בבירור עד כמה מוצדק מבחינה ערכית ומוסרית לציין את יום השואה והגבורה ועד כמה לא ראוי לציין את יום הנכבה. ניתוח זה מחזק את העמדה בדבר קבילותו של עקרון אי ההכלה של לאום אחר במדינת ישראל כמדינה דמוקרטית.

האם אפשר להצדיק את עקרון שמירת הרוב היהודי במסגרת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית? על פי הגדרתה החוקית, מדינת ישראל היא גם יהודית וגם דמוקרטית. נראה כי המחוקק היטיב לציין את חשיבות היותה מדינה יהודית קודם לציון חשיבותה כמדינה דמוקרטית. מהגדרה זו עולה הצורך להבטיח את היותה של ישראל מדינה יהודית ובה בעת את הצורך להבטיח את היותה דמוקרטית. כדי להבטיח את היותה מדינה יהודית נחקק חוק השבות, אלא שאין בחוק זה לבדו כדי להבטיח לאורך זמן את היותה של מדינת ישראל יהודית במשמעות של קיום רוב יהודי ניכר במדינה. ככל שמתקיים רוב יהודי ניכר בישראל, כך גוברת השפעתו החיובית על שלוש מגמות: (1) הבטחת עלייה של יהודים מהתפוצות לישראל, הנתפסת כמדינת היהודים; (2) מניעת הגירה יהודית המונית מישראל למדינות המערב בחיפוש אחר רווחה כלכלית ושקט ביטחוני, הודות להכרה מודעת בהיותה של ישראל הבית הלאומי של היהודים; (3) רצון להשקיע בחברה הישראלית, ליזום ולפתח בה, שכן בישראל מובטח העתיד של הדור הזה ושל הדורות הבאים. החשש מפני הצטמצמות הרוב היהודי במדינת ישראל כתוצאה משינוי המאזן הדמוגרפי בין היהודים לערבים מתמקד בהיפוך שלוש המגמות שתוארו: צמצום העלייה לישראל עד כדי היותה שולית, התגברות הגירה יהודית מישראל, והעתקת השקעות והעברת יוזמות טכנולוגיות ומדעיות לחוץ לארץ - כל זאת עד כדי כרסום בחוסנה הכלכלי של ישראל. התפתחויות שליליות אלה עלולות לגרום לצמצום הרוב היהודי, וכדי למנוע מצב משברי זה נדרשת חשיבה שונה, שאינה נסמכת על חוק השבות לבדו. בחירה בין אחת משתי חלופות היא שעתידה להכריע את גורלה של מדינת היהודים. החלופה האחת מכירה בדמוקרטיה שוויונית מלאה ובאי מעורבות הנוגעת להרכב האוכלוסייה, אשר תוביל בטווח הארוך למדינה דו-לאומית, לתום תקופת הדומיננטיות של הרוב היהודי, לסוף דרכה של מדינת היהודים ולקריסתה של הדמוקרטיה הישראלית, שאינה ערוכה לתפקד בעידן של דו-לאומיות. אחיזה עיקשת בנתיב הדמוקרטיה השוויונית המלאה היא כליקוי מאורות של הרוב היהודי המודע להתקרבות אל תום עידן שליטתו אך אינו נוקט אמצעים שיבטיחו את שליטתו לדורות הבאים. החלופה השנייה צופה מראש את תוצאותיה של זו הראשונה ולפיכך מכירה בנחיצות הגבלתה של הדמוקרטיה השוויונית המלאה ובמעורבות בקביעת הרכב האוכלוסייה. כדי להבטיח את המשך קיומה של המדינה היהודית וגם את המשטר הדמוקרטי לטווח הארוך אין מנוס מקביעת עקרון שמירת הרוב היהודי, שעל פיו 75% מהאוכלוסייה במדינת ישראל תהיה יהודית לכל הפחות. פגיעתו של עקרון שמירת הרוב היהודי בערביי ישראל היא המינימלית הנדרשת למניעתה של מדינה דו-לאומית, שכן אפשר להעלות על הדעת חלופות חמורות יותר מבחינת ערביי ישראל. חשוב לציין כי אין דומה מצבם של היהודים בישראל למצבם של ערביי ישראל. ליהודים מדינה ריבונית אחת שהם מחויבים בהגנתה, מכיוון שהתפוצות היהודיות מתקיימות בביטחון יחסי הודות למדינת היהודים, ולפיכך כל העם היהודי נשען על קיומה של ישראל כמדינת היהודים. ערביי ישראל הם תפוצת מיעוט בלתי-מאוימת פיזית, שאינה מחויבת בהגנת מדינת ישראל, הנסמכת בזיקה לשתי ישויות מדיניות נפרדות (הרשות הפלסטינית בגדה המערבית ושלטון החמאס ברצועת עזה) ובזיקה נוספת למדינות ערב רבות. לפיכך ערביי ישראל יכולים לוותר על מקום התפוצה בישראל ולהעדיף חיים במדינה ריבונית ערבית או בישות פלסטינית.

האם אפשר להצדיק את עקרון המסה הקריטית המאיימת במסגרת ערכיה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית? במדינה דמוקרטית שקיים בה מיעוט אתני (או מספר מיעוטים אתניים) חייבות להישאל שתי שאלות. האחת, האם מוטב להיערך מראש לאפשרות כי מיעוט אתני, בנסיבות מסוימות, ינקוט מרי אזרחי נגד השלטון, וזאת על פי הנחה מושכלת? השנייה, על איזה היקף של מיעוט אתני שינקוט מרי אזרחי יוכל הרוב השולט במדינה להתגבר באופן יעיל ובמידה נסבלת של אבדות בנפש ונזקים ברכוש על מנת להשיב את הסדר על כנו, ועל איזה היקף של מיעוט אתני שינקוט מרי אזרחי יוכל הרוב השולט במדינה להתגבר בקושי רב, תוך כדי אבדות רבות בנפש לשני הצדדים ונזקים משמעותיים ברכוש? ראשית, ההנחה כי תתקיימנה בעתיד נסיבות שתאפשרנה למיעוט הערבי בישראל לנקוט מרי אזרחי נגד השלטון היא הנחה מושכלת, זאת על רקע אירועי 1948 ואירועי שנת 2000. לפיכך בהיותה מדינה דמוקרטית חפצת יציבות וסדר, מדינת ישראל חייבת לנקוט אמצעי היערכות ומניעה כדי להקטין את סיכויי ההיתכנות למרי אזרחי מקרב המיעוט הערבי. שנית, בהיערכות מקדימה אין די. מרי אזרחי נרחב ואלים (מלחמת אזרחים) עלול להיווצר מתחושת הכוח הגלומה בהיקף האוכלוסייה הנמנית עם המיעוט הערבי, ובהקשר זה מחובתה של ישראל כמדינה דמוקרטית המבקשת להגן על הרוב באוכלוסייה, על יציבות המשטר ועל הסדר הציבורי, לקבוע מהי המסה הקריטית המאיימת של המיעוט הערבי שמעבר לה היא לא תאפשר למיעוט זה לגדול. כל החלטה בדבר היקפו המרבי של המיעוט הערבי בישראל תהיה שרירותית. עם זאת, הקביעה צריכה להיות שקולה ומדודה, באופן שיאפשר את התפתחותו הטבעית של המיעוט ואת ההגנה על זכויותיו - לצד קביעת הרף שמעבר לו תוטלנה מגבלות על המיעוט. דומה כי קביעת הרף על 2.5 מיליון נפש שאינם יהודים תאפשר למיעוט הערבי בישראל התפתחות טבעית בעשורים הקרובים יחד עם היערכות מנטלית למציאות שתבוא לאחר מכן. הדמוקרטיה הישראלית מאותגרת בברירות קשות בלבד, ואין מנוס מקבלת החלטות מכריעות ולא שגרתיות, שאינן מתיישבות בהכרח עם התפיסה הדמוקרטית הליברלית הנרחבת, אך מתיישבות בהחלט עם תפיסת הדמוקרטיה המתגוננת מפני איומים פנימיים.

האם מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית חייבת לכבד את המיעוט הערבי אם בהגדרתו הוא מיעוט לאומי?

מדינת ישראל חייבת לבצע אבחנה ברורה וחדה בין שתי קטגוריות של מיעוטים: מיעוט לאומי, המהווה סיכון למדינת ישראל כמדינת העם היהודי; ומיעוט בעל צביון של עדה או קהילה, המכיר במדינת ישראל כמדינת היהודים, הנכון לחיות תחת שליטת הרוב היהודי והנכון להשתלב באופן מלא בחברה הישראלית. מדינת ישראל אינה חייבת לכבד מיעוט אם על פי תפיסתו והגדרתו הוא מיעוט לאומי. היא אינה מחויבת בפתיחות וסובלנות כלפיו ואף אינה מחויבת להעניק זכויות אזרחיות מלאות לנמנים עם מיעוט זה. אם המיעוט הערבי יבקש להתמיד בהגדרתו כמיעוט לאומי בישראל, חובה עליו להפנים כי תוטלנה עליו מגבלות. עקרון הכיבוד של עדות וקהילות לא יהודיות נועד להסדיר את יחסו של השלטון כלפי המיעוטים בכללם, על בסיס הענקת זכויות אזרחיות, פתיחות, סובלנות והשתלבות. תנאי בסיסי למימוש עיקרון זה מחייב את ביטול ההכרה במעמדו של המיעוט הערבי כמיעוט לאומי - אשר תאפשר את ההכרה במעמדן של הקהילה המוסלמית והקהילה הנוצרית-ערבית בישראל - זאת לצד הכרה במעמדן של יתר העדות והקהילות בישראל. הטרמינולוגיה חייבת להשתנות; לא עוד יחסי הרוב היהודי מול המיעוט הערבי, אלא יחסי הרוב היהודי מול עדות וקהילות בישראל, בעוד כל עדה וקהילה תקבל את היחס שהיא ראויה לו בהתאם למידת הכרתה בישראל כמדינת היהודים ובהתאם למידת נאמנותה למדינה. השינוי בתפיסת המיעוטים בישראל יוביל בהכרח לפתיחות יתר של הדמוקרטיה הישראלית כלפי האוכלוסייה הלא יהודית ולכינון מערכת יחסים תקינה יותר בין האוכלוסייה היהודית לאוכלוסייה הלא יהודית.

מקור המאמר: רפאל לב-ארי, המנהיגים, בנתיבים דמוקרטיים, ירושלים: רעיונות הוצאה לאור, 2014, שער שישי, מאמר שלישי: "מדינת הרוב היהודי, מענה למדינה דו-לאומית", עמ' 527-515.

^[1]     ראו שתי עמדות קוטביות הנוגעות להיעדר הסיכוי לחלוקת הארץ וכינון שתי מדינות לשני עמים ולהעלאת האפשרות לכינון מדינה דו-לאומית: ירון לונדון, "פסימיות זהירה", ידיעות אחרונות, 20.5.2013: "כמה אינטלקטואלים ישראלים שנואשו מהסיכוי לחלק את הארץ בין היהודים לערבים, דוגלים בכינונה של מדינה אחת בין הים לירדן. אם לא נצליח לחלקה מהר ובתבונה, יש סיכוי לא קטן שבדרך זו או אחרת תתגשם משאלתם"; אליקים העצני, "כבר חילקו פעם אחת", ידיעות אחרונות, 3.6.2013: "מכל בחינה שהיא, אין מניעה שכל הערבים במערב ארץ-ישראל יחיו חיים מלאים במדינה יהודית, לבד מסיפוק מאווייהם המדיניים. לשם כך חולקה הארץ פעם אחת, והחלוקה ההיא מגשימה את חזון 'שתי המדינות לשני עמים'. אחת היא אם המדינה הזו תיקרא ירדן או פלסטין. חלוקה שנייה, של הרבע שנותר ליהודים, אינה חזון אלא קללה - ואם אכן, כפי שחושש השמאל, החלוקה הזו אינה אפשרית עוד, יש לברך 'שהחיינו'."

^[2]     בעניין מסה קריטית מאיימת על אודות עליית האסלאם במדינות אירופה, ראו: אלדד בק, "אירופה פוחדת", ידיעות אחרונות, 27.5.2013. מהנתונים המתפרסמים בכתבה עולה כי באירופה חיים 44 מיליון מוסלמים המהווים 6% מהאוכלוסייה (דוגמאות: צרפת - 4.7 מיליון מוסלמים, 7.5% מהאוכלוסייה במדינה; בלגיה - 638 אלף, 6%; אוסטריה - 475 אלף, 5.7%; שווייץ - 433 אלף, 5.7%; הולנד - 914 אלף, 5.5%; גרמניה - 4.1 מיליון, 5%; שוודיה - 451 אלף, 4.9%; בריטניה - 2.9 מיליון, 4.6%; דנמרק - 226 אלף, 4.1%; איטליה - 1.58 מיליון, 2.6%). על רקע אירועים אלימים שמעורבים בהם מהגרים מוסלמים מואצים תהליכים פנימיים באירופה המכוונים כנגד עליית האסלאם, וגוברים הקולות לבחון את מדיניות ההגירה של מדינות אירופה, זאת כאשר רק 6% מהאוכלוסייה באירופה הם מוסלמים. האם זהו שיעור המסה הקריטית המאיימת שאירופה מסוגלת להכיל?! מדינת ישראל מכילה בתוכה כ-20% אזרחים מבני המיעוטים, ובשיעור זה הם אינם מהווים מסה קריטית מאיימת.

^[3]     בדומה לאמור בנוסח המנדט שנתן חבר הלאומים לבריטניה ב-1922 כמעצמה הממונה על יישום המנדט בארץ ישראל (פלשתינה), ולפיו הוכר הלאום היהודי (ייסוד בית לאומי לעם היהודי), ואילו ערביי המקום כונו "עדות" או "קהילות" שיש להבטיח להן זכויות אזרחיות ודתיות.

^[4]     ראו בהקשר זה: הצעת חוק-יסוד: מגילת העצמאות והמדינה היהודית והדמוקרטית, פ/1539/19, הונחה על שולחן הכנסת ב-22.7.2013. יוזמת ח”כים לעגן את מגילת העצמאות כמסמך מכונן, ומטרותיה: קביעת זהותה של המדינה - מדינת הלאום של העם היהודי, הגנה על ערכיה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, קרי מחויבות לשוויון זכויות ולעקרונות המשטר הדמוקרטי.

^[5]     על ישיבה מיוחדת ומכרעת של מנהלת העם ב-12 במאי 1948, יומיים לפני הכרזת המדינה ראו: שלמה נקדימון, “השאנסים שקולים מאוד”, ידיעות אחרונות, 9.5.2013. בכתבה מובאים דבריו של יגאל ידין, מי שינהל למעשה את מלחמת העצמאות: “אם אני רוצה לסכם ולהיות זהיר, הייתי אומר ברגע זה, שהשאנסים שקולים מאוד. אם להיות יותר כנה, הייתי אומר, שהיתרון שלהם [של הערבים] גדול, אם כל ה-set [קרי צבאות מדינות ערב] תבוא ותילחם בנו.”